לפעמים אנחנו שומעים, קוראים, לומדים, מסר חשוב.
אך לא ממש מפנימים אותו.
לפעמים, דווקא כשאנחנו מלמדים ומסבירים למישהו אחר, פתאום זה נקלט גם אצלנו.
זה קרה לי אתמול בלילה כשהקראתי למאיוש (5.5) סיפור לפני השינה. את הספר “הרשימה” (לילדים).
קיבלתי את הספר הזה במתנה לפני כמה שנים, כשנפגשתי לכוס קפה עם מחבר הספר – יובל אברמוביץ’.
הוא גם כתב לה הקדשה בדף הראשון:
הספר מספר על ילדה שיש לה משאלות וחלומות.
כשהיא רואה כוכב נופל, כשנופל לה ריס, כשהיא מכבה את הנרות בעוגת יומולדת.
היא מבקשת בלב משאלות וחולמת חלומות. אך הם לא מתגשמים.
ואז אבא שלה נותן לה רעיון.
במקום לשמור אותם בלב.. אולי עדיף לשתף, לכתוב, ולספר, את המשאלות והחלומות שלה לעוד אנשים.
את המסר החזק, והפשוט הזה, שמעתי וקראתי מיובל המון פעמים.
אבל אתמול בלילה, לפני השינה, לאור מנורת לילה, כשהסברתי את זה למאיוש.
המסר הפשוט הזה פתאום נקלט אצלי בצורה יותר עמוקה.
“לצעוק את החלומות” “לחלום בקול רם”
זה אומר לפרסם, לכתוב, לדבר, לשתף חלומות, רעיונות, מטרות.
ואז יש סיכוי יותר גדול שמישהו יקרא, ייחשף, ויציע שיתוף פעולה, עזרה, רעיון, עצה.
